עצם האדם וחיותו הוא בחברה. 'או חברותא כחברי דאיוב או מיתותא'. יסוד ושורש החברה הוא באחד. 'אחת דבר א-להים - שתים זו שמעתי'. האחד מביא לידי שניים. אדם הראשון טרם הנסירה, אחד היה ונעשה הימנו שניים. 'אחד היה אברהם - ואנחנו רבים'. אף פרי יצירת החברה הוא אחד: 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. רש"י: - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד: החברה מחוללת, יולדת ויוצרת אחדות מחודשת. עוד אחד ועוד אחד. אם כן סדר הדברים הוא: אחד - שניים - אחד, וחוזר חלילה. אחד האחרון אינו אלא התגשמות והתממשות אחד הראשון, בחינת 'סוף מעשה - מחשבה תחילה'. בעצם גם השניים, אינם אלא אותו אחד ראשון, המתחלק ומתפצל לשניים ושניים הללו גופם, מתאחדים וחוזרים והופכים שוב לאחד בתולדתם. אך החיים עצמם הם בשניים. ידיעת דרכי יחסי החברה 'זו היא כל התורה כולה - ואידך פירושא הוא'.
היאך הופך האחד לשניים וכיצד נעשה מהשניים אחד. בעצם מתחיל כל אדם את דרכו כאחד. הוא הרי האחד, שיצרו הוריו המשותפים. 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו - ודבק באשתו'. פה הופך הוא מאחד לשניים. ביחס לאביו ואימו שהם שניים, הרי הוא אחד. בעזבו אותם מבקש את השני לו, את חברתו בחיים ונהיה חלק משניים. דור הבא מתחיל את התהליך מחדש. כל דור מוסיף והולך בריבויי אחדים, אבל תבנית היסודית של אחד - שניים - אחד, אינו משתנה. באדם הראשון נאמר: 'לא טוב היות האדם לבדו - אעשה לו עזר כנגדו'. מדובר בשלב מסוים בחיי אדם הראשון, המקביל לזמן עזיבת כל איש את אביו ואת אימו ודביקותו באשתו לדורות. בתחילת בריאת אדם, עדיין לא נכנס בכלל לא טוב היותו לבדו. בזה יתיישב מה שלכאורה תמוה במקרא זה: 'ויאמר א-להים לא טוב וגו' משמע כביכול שהקב"ה נמלך בדעתו ואחרי יצירת האדם חשב ש'לא טוב וגו' ואילו מלכתחילה לא בראו אלא אחד. אכן אין זאת אלא דרכו של כל בן אדם, כמו שנתבאר וכפי שהכתוב גופו מקשר ומשייך: 'על כן יעזב איש וגו'.
נדרים כ, ב: וברותי מכם המורדים והפושעים בי - אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני א(י)מה, (בני אנוסה,) בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה וכו'. ע"כ. האחד הנוצר על ידי שניים הוא על ידי דביקות גמורה ואמיתית. אחדותם הכנה והשלמה, מולידה אחד ממש. כלל 'בני תשע מדות' הוא, שאין בזיווגם שיתוף גמור וממילא אין בתולדותם אחידות שלמה. הילדים הללו מפוצלים בנפשם, מפוזרים ומפורדים: 'וברותי מכם המורדים והפושעים בי'.
באמת אחדות מושלמת, הייתה יוצרת דמות זכר ונקיבה גם יחד, כעין אדם הראשון בטרם הנסירה ואולי זהו עניין 'אנדרוגינס': בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה ח: אמר רבי ירמיה בן לעזר בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינס בראו שנאמר זכר ונקבה בראם, אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון דיפרוסופון בראו וניסרו ועשאו גביים לכאן וגביים לכאן, מתיבין ליה והא כתיב ויקח אחת מצלעותיו, אמר להם מן סטרוי היך מה דאת אמר ולצלע המשכן וגו' וכו'.
ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יד: אמר רבי ישמעאל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינס בראו ונסרו ועשה לו שני גבים, גביים מיכן וגביים מיכן. אמר רבי שמעון בן לקיש בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון דו פרצופין בראו ונסרו ועשה לו שני גבים, גביים לזכר וגביים לנקבה. אתיבון ויקח אחת מצלעותיו, אמר להן מתרין סטרוהי, היך מה דאת אמר ולצלע המשכן השנית לפאת צפון וכו'.
ספר גור אריה על שמות - ואם תאמר למה ילדו ששה בכרס אחד ולא פחות ולא יותר, שאם במקרה - אין ראוי שיהיה ששה תמיד בכל זמן, ויש מפרשים משום ששבעה חדרים הם ברחם האשה, שלשה מימין ושלשה משמאל, ואחד באמצע, אם תתעבר בימין יהיו זכרים, ואם בשמאל יהיו נקיבות, ואם באמצע יהיו טומטום או אנדרוגינוס. וכפי מספר החדרים אפשר להיות יולדת בכרס אחד. וכן היה ברכת ישראל, שהיו יולדות ששה בכרס אחד ביחד, ג' זכרים וג' נקיבות. ואנדרוגינוס קללה הוא - לא היתה מתעברת. אך בבראשית רבה לא משמע הכי, דאיכא למאן דאמר שהיו יולדות י"ב בכרס אחד, ודריש 'פרו' ב', 'וישרצו' ב', 'וירבו' ב' וכו'. ע"כ. הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל בגליון הש"ס סוף ברכות מעתיק כן בשם ספר צדה לדרך. המעיין בצדה לדרך יבין שהעתיק מהרב גור אריה בתוספת 'ואל זה רמז החכם הראב"ע ז"ל שכתב והרופאים נותנים טעם עד ז'. ואפשר שבחר רבי עקיבא איגר לציין אליו, שקיים פירוש זה, לאפוקי מגור אריה שדחהו.
שוב מצאתי במילואים לספר הגדול 'אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות' לרבינו יהודה החסיד ז"ל, מאת ידידי ריי"ס שליט"א מאמר ח' פרק ד' מספר 2 הערה 67, שהאריך בעניין והראה את מקורות הגור אריה, אף יישוב לקושייתו. אפשר כי ראב"ע חיבר פירוש קצר לויקרא כמו לשמות ומשם העתיקו הקדמונים. יתכן שהקללה באנדרוגינס היא משום שלמעשה משונה הוא, אם כי בעצם זוהי הצורה המקורית והשלמה, כשם שהיה אדם הראשון עד הנסירה ועל כן הוא בחדר האמצעי דווקא, עיין במילואים שם.
טעם היות רובא דרובא של בני אדם הנולדים זכר או נקיבה הוא מכיון שלמרות דביקות ההורים, הנה לעולם אחד מהם הוא דומננטי יותר בשעת הזיווג ואין ביניהם איחוי מושלם:
ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יד [ה] הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. רבי אחא אמר בעון מלא, אפילו חסיד שבחסידים אי איפשר שלא יהיה בו צד אחד. אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא לצורך עצמו. תדע לך שהוא כן שבשעה שהן עושין את צורכיהן זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו. והוא שדויד אמר כי אבי ואמי עזבוני וי"י יאספני וכו'. ע"כ.
ריקאנטי פרשת תזריע: וידבר י"י אל משה לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. מכאן אמרו רבותינו ז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו', ואם נאמר כי הטפה הבאה באחרונה היא המתגברת, א"כ הראשונה היא הכנה אל האחרונה, כמו השדה חרושה לזרוע בו, והאחרונה היא הזרע. וכן נראה מדברי החכם רבי עזרא ז"ל שכתב חמשה דמים הם שמראיהם נוטה לאודם, והיו החכמים הבקיאין מכירין במראה אם מן המקום שחזקתן מן השמאל, והוא דם הבא מן החדר וכו'. וטהור וטמא כפלים בנקבה מן הזכר, וכן הדין, כי הזכר בא מתגבורת טפת הזכר שיזריע לובן אחר שתזריע הנקבה אודם, ולובן טפת הזכר הבאה באחרונה מתגברת על טפת הנקבה שכבר נחלש כחה ויולדת זכר, ואין הטומאה נמשכת כל כך, כי הזכר רוב הרכבתו הטפה הבא מצד ימין, אבל יולדת נקבה היא כשהזכר מזריע תחלה והנקבה באחרונה ומתגברת טפת הנקבה, ולכך הטומאה נמשכת כפלים מפני התגבורת ההוא הבא מצד שמאל, עכ"ל.
ומדברי הרב רבי אלעזר מורמש"א נראה הפך, שכתב הדבר תלוי בתאוה, האיש מתאוה לנקבה והאשה מתאוה לזכר, כשהוא מזריע תחלה יולדת מה שנתאוה, והנקבה מתאוה לזכר לכך כשהזריעה תחלה יולדת זכר. נראה מדבריו שהטפה הראשונה מתגברת, סימן לשתי דעות אלו עילאה גבר תתאה גבר. ונראה לי להכריע כדעת הראשון ממה שאמרו רז"ל הרוצה שיהיו כל בניו זכרים יבעול וישנה, ועוד אמרו הנה נחלת יי' בנים שכר פרי הבטן, בשכר שמשהין הצדיקים עצמן על בטן האשה הויין להו בנים זכרים, והטעם שיזריעו באחרונה. אמנם בירושלמי מצאתי סיוע לדברי הרב רבי אלעזר, אמרו שם בפסוק אשה כי תזריע, לשני ציורים זה צד דמותו של זה וזה צד דמותו של זה לעולם הזכר מן האשה ונקבה מן האיש, מנין, ובתואל ילד את רבקה, ואת דינה בתו, ושם בת אשר סרח, זכר מן האשה מנין, ואשתו היהודיה ילדה את ירד וגו', ופלגשו ושמה ראומה ותלד וגו'. אשה כי תזריע וילדה זכר, א"ר אבן לית ספרא דמספר לגרמיה. ע"כ. ועיין עוד שם בתולדות יצחק ובתורת המנחה דרשות מד ומה.
נמצא שאותו אחד של כל בן אדם בתחילת דרכו, אינו אחד גמור. לפיכך בקטנותו כאשר הוא באמנה את אביו ואת אימו, הרי הם משלימים לו את החסר באישיותו. אבל בבגרות גדולתו, הרי הוא עוזב אותם וחש ומרגיש את חיסרון אבידתו. כך הופך האחד לשניים. אילו אחד שלם היה, הרי לא היה חסר לו שני כלל. אך הואיל ומעיקרא אינו יחידה תמימה, הרי הוא מוכרח לחפש השלמה חברתית.
